Note 4 — Front matter

(ספר החיים דפוס זאלקווא דף ק״ד ע״ב, ד״ה מותר לישא אשה בפורי׳) בעיקר הדין נלע״ד כדעת הרשב״א שמות׳ לישא בו, ואינו דומה כלל לאין נושאין נשים במועד, משום דעיקר הטעם של אין מערבין שמחה בשמחה כתבו התוס׳ שצריך שיהי׳ בלבו השמחה של יו״ט, א״כ לפ״ז דוקא ביו״ט שמצוה הוא שידע בלבו השמחה אין נושאין, שלא ישכח שמחת יו״ט, אבל בפורים כיון דאמרו חז״ל חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו׳, ואדרבה מצוה שישתכר כ״כ עד שלא ידע על מה הוא שמח, אין קפידא כלל לעשות נשואין, דמצד שמחת פורים לא אכפת לנו אם ישתכח השמחה, ואדרבה מצוה הוא, ומצד שמחת הנשואין אין חוששין דלא ישכח שמחה זו משום שמחת פורים, כיון דשמחת פורים מותר לשכוח ומצו׳ הוא, אמרינן שיעשה מסתמא כדין ויתן בלבו שמחת הנשואין [דלא שביק היתרא ואכיל איסורא].— (ס׳ מי נדה דפוס זאלקווא דף צ״ו) ויש להסביר הדבר יותר, דהרי חזינן באמת דהך ענין דבתולי׳ חוזרין ואין חוזרין לא דבר טבעי רק בגזירת המקום ובתורה, א״כ קשה למה בגיורת שנתגיירה לא נימא כן, כיון דבתורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א״כ למה לא יהא בתוליה חוזרין כבת ישראל קודם ג׳ שנים ויום אחד.— (ס׳ שאלות ותשובות ברית אברהם דפוס דירנפֿוהרט תשובה קכ״א באמצע) ולפי מה שהעליתי במ״א דלשיטת הרמב״ם דאינו לוקה [בחייבי לאוין] רק אם בעל וקידש, י״ל דכ״א אסור משום חצי שעור דחזי לאצטרופי הקדושין עם הביאה, ויש לי תילי תילין בזה.— (ס׳ פסקים וכתבים מהגאון רע״א דפוס ווארשויא דף י״ז) ולכאורה קשה למ״ד עובר ירך אמו, וקי״ל כותיה, האיך מותר לשמש באשתו מעוברת, דלמא תלד נקבה, והוי לי׳ בא על בתו.— (ס׳ לחמי תודה דפוס אָפֿענבאַך דף ר״א) והנה בדרך צחות אמרתי לפרש מה שיש לדקדק דבסיום פ׳ משילין קאמר הדרן עלך פ׳ משילין, ובסיום כל המסכתא בכללה קאמר הדרן עלך מסכת ביצה והדרך עלן מס׳ ביצה, משום דודאי בסיום המס׳ בכללה שידוע שע״י לימוד כל המס׳ נברא מלאך ע״י, והיינו דקאמר הדרן עלך דר״ל ע״י השמחה והסעודה שמשמחין עצמן בלימוד׳ הוא הוד והדר לפני המס׳ שלמדו בה בעיון נמרץ, ובפרט השמחה מדבר חידושי תורה שנוהגין לדרוש בסיומה מענין סוף המסכתא, והדרך עלן מס׳ ביצה היינו ההוד והדר שבא עלינו ע״י גמר לימוד המס׳ כולה שנברא מלאך ע״י, משא״כ בסוף פ׳ משילין שאין שייך בה הידור שלנו ע״י המלאך, מאחר שבריאה זו לא נתהווה ע״י פרק זה לבד כ״א ע״י סיום כל המס׳ כולה. ולכאורה יש ליתן טעם למה שנוהגין לדרוש חידושי תורה בסיום המסכתא, משום דודאי שייך לשמח גם המלאכים שנבראים בסיומא לכל אחד ואחד, וכיון דגבי המלאכים לא שייך ענין אכילת הסעודה, ממילא עיקר השמחה אצלם הוא מהנאת חידושי תורה של הדרשה. ובכן ראוי למנוע מפלפולים, שמן הסתם המפלפלים טועי׳ הרבה, וחרפה ובוש׳ לכ״א בפני מלאך שלו שעומד ושומע פלפול של הבל ושוא.